הייתי רוצה להיות הבת אדם הקלילה הזו שעושה קמפינג עם הילדים בים, ונהנית מכל רגע, או לפחות לא מתרגשת מכמויות החול האינסופיות בכל נקבובית. להיות זו שבכיף שלה להכין קאפקייקס מושלמים לבית הספר, במקום לעוט על רשימת ה׳מי מביא מה למסיבת סיום׳ בלהט כדי לתפוס ראשונה את הסלוט של שישיית מים, בואך מפיות מנוקדות.
הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שיודעים to work the room, ולנהל סמול טוקס חינניים לעילא עם זרים גמורים, מהאנשים שמצליחים להשאיר את הצד השני בתחושה שראו אותו.
הייתי רוצה להיות מהידענים האלה שיודעים קצת מהכל, ויכולים לתרום עניין וידע לכל שיחה באשר היא בנונשלנטיות גמורה.
אבל אני לא. רחוק משם. ומה לעשות, אני מביאה דברים אחרים לשולחן. המטאפורי, כן? לשולחן האמיתי אני לא מביאה דבר, וטוב שכך, כך מספרים אצלנו 🙂
אנחנו מי שאנחנו, ואין מה לנכס לעצמנו סופרלטיבים שהם לא.
ועדיין, ה-FOMO קיים. הרצון להיות חלק מכל המעגלים שאנחנו לא חלק מהם, הרצון לשדר את כל התכונות הנחשקות האלה שהן פשוט לא אנחנו.
אז מה קורה כשמבססים את אסטרטגיית המיתוג האישית *מתוך* תחושת FOMO?
מנסים לדבר לכולם – כשבעצם פלח השוק שלכם הרבה יותר מצומצם?
מספרים שאתם יודעים לעשות הכל – אבל באמת מתמחים רק בא', ב' ו-ג'?
בדיוק על זה נאמר "תפסת מרובה לא תפסת".
אתם נותנים שירות מסויים, ללקוח מסוים, ואת זה (לא פחות ולא יותר), צריך לשדר במילים הנכונות ובמסרים הוויזואליים הנכונים.
אלטרנטיבה טובה לחרדת ההחמצה נקראת JOMO – Joy of Missing Out, הנאה מעצם זה שאתם מפספסים דברים. מיקוד אסטרטגי אכן דורש מכם להחליט באילו פלטפורמות שיווקיות אתם מתמקדים, בהתאם לקהל היעד שלכם, אבל באותו זמן משחרר אתכם מלרוץ על כל הפלטפורמות בו זמנית. נכון, זה קשה לבחור 2-3 יכולות שאתם שמים בפרונט, אבל עוד יותר קשה, וכמעט בלתי אפשרי, לעשות הכל.
עשו את זה כבר
לא מזמן חזר אלינו לקוח שאנחנו מאוד אוהבים, שכבר עשה איתנו תהליך סטוריטלינג לאתר ולנכסים המרקטיאליים שלו. אחרי שחווה את האימקפט של המהלך מגוף ראשון, החליט לעלות שלב: עיוד יותר להתמקד ועוד יותר לדייק את המסרים ואת הצעת הערך עבור קהל היעד הרלוונטי יותר, האסטרטגי יותר. זה לא מייתר את העבודה שכבר נעשתה אלא מעמיק אותה. הזמן אפשר לו להגיע לבשלות, ולהבין בדיוק מי הלקוח שייתרם בצורה הטובה ביותר מהשירותים שלו.
חברת Sprite למשל, ידועה בפרסומי הקיץ רוויי ה-FOMO שלה לקהל מתבגרים צעירים – ים, כיף, צחוקים, אם אתה לא שם אתה לא קיים. אבל ב- 2016, השיקה קמפיין יוצא דופן באוסטרליה, שמדבר אל הצעירים באמת, אבל באמת, במקום בו הם נמצאים. סדרת סרטונים מציפה את הסיטואציות הכי מביכות בעולם, שבני נוער/מתבגרים צעירים מתמודדים איתן בחיי היום יום בצורה כזו או אחרת, ומציל החוף, ה-"Sprite saver", יוצא לפעולה למשות אותם מהצרה:
במקביל גייסה ספרייט משפיעני רשת, ואפילו זוג מנחי תוכנית רדיו אוסטרלית פופולרית, "Hamish & Andy" כדי להריץ את הפינה "March of Awkwardness" – חודש שבו המרואיינים נתבקשו לשתף את הרגעים הכי מביכים שלהם, אבל בגאווה. הנושא אולי קצת יותר קשה לעיכול, ובטח שהרבה יותר מורכב להעביר אונליין, אבל יצר העדפה ברורה ובאזז בקרב קהל היעד הישיר של המותג.
אנחנו כל כך מפחדים לצמצם את עצמנו להגדרה אחת, אבל הצד השני באמת מנסה להבין מי אנחנו.
לא נעזור לו?
