תובנות מחופשה משפחתית בלימן. תכננתי לקחת חופש בפסח, עבדתי ממש ממש קשה קרוב לשבועיים לפני כן, כדי להצליח לג׳נגל את זה בלי שזה ישפיע על העסק ועל הלקוחות אבל באיזשהו שלב עצרתי והבנתי שזה לא הגיוני ואני צריכה לוותר על זה. כלומר, לא לגמרי, אבל אם אני רוצה לעבוד בכיף ולא מתוך מקום של סחרור אני צריכה להבין שחופש מלא לא הולך להיות כאן ואין מנוס מלעבוד שעתיים, שלוש ביום לאורך החג.
זה חזר על עצמו גם בשבועות, וגם בחופשות המשפחתיות שאנחנו נוהגים לקחת לעצמנו אחת לחודש (אחת המסורות הטובות שיצאו מהקורונה), כשברקע תמיד ממתין לי המחשב. אם תשאלו את הילדים שלי ממה הם הכי נהנו בסופ״ש האחרון שבילינו בצפון הם ללא ספק יענו שההיילייט היה שאבא ואמא לא היו על המחשב או על הטלפון כמעט בכלל. אני יודעת, זה נורא.
אחת מהסיבות שהפכתי להיות עצמאית היא לייצר לעצמי חופש: כלכלי, עסקי, אישי ומשפחתי אבל בפועל, לא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי עם הרבה פחות חופש, עובדת צמוד עם הבוסית הכי קשוחה שאי פעם היתה לי (אבל היי, אין תלונות, באמת שנהנית מכל רגע, כמעט :)).
מה קורה כשהטכנולוגיה מאפשרת לנו יותר שעות פנאי? ניחוש פרוע: אנחנו עובדים.
אלבּרט טאקֶר, מחלוצי תורת המשחקים, פיתח ב-1950 את דילמת האסיר הידועה שמדגימה את אחד הלקחים המפתיעים של תורת המשחקים: במקרים מסוימים, הבחירה במה שטוב לנו אישית היא דווקא הגרועה ביותר מבחינת כל היתר. ניקח שני אנשים נורמטיביים לגמרי ששוקלים לרכוש שירות שיעזור לייעל את חייהם, למשל, אוכל מוכן ובריא הביתה על בסיס יומיומי (חלום!). זה שירות שיחסוך להם שעה ביום שהם לא צריכים לבזבז על קניות ובישול ארוחות משפחתיות.
לשניהם יש רק שתי אפשרויות לאופן שבו הם יכולים לבלות את השעה הזאת: או בפנאי נוסף (שינה, זמן איכות עם הילדים, ספר, נטפליקס וכו׳) או בעשייה של משהו פרודוקטיבי (למשל, התייעלות, עבודה). במה כל אחד מהם יבחר? אם שפע של זמן הוא שווה ערך לחופש מעבודה או לחופש ׳לבזבז׳ את הזמן כרצוננו אז השעה הזאת תושקע בפעילות פנאי. אבל על פי דילמת האסיר, בכל סיטואציה שבה אנחנו נדרשים לבחור אסטרטגיה אנחנו צריכים לבחון את היעילות שלה לא רק ביחס לעצמנו, אלא גם ביחס למה שהאנשים מולנו עשויים לעשות.
הנה שלוש התוצאות האפשריות:
- שניהם מנצלים את הזמן שהקנה להם השירות שרכשו כדי להתייעל או לעבוד קשה יותר ונשארים במצב של תאוצה מתמדת.
- שניהם מנצלים את הזמן ואת נוחות השירות כדי להירגע, איש איש בדרכו.
- אחד מנצל את הזמן שמקנה נוחות השירות כדי להתייעל או לעבוד קשה יותר, ואילו השני מנצל אותו כדי להירגע. הראשון קוצר את היתרונות של היותו הספק היחיד בשוק ומשתלט על השוק. השני מתפייד לאט לאט והופך ללא רלוונטי.
ברור שבהתחשב המחיר שניהם יאלצו לנקוט באסטרטגיה של להמשיך ולעבוד, וכך נוצר מצב שבו שיווי המשקל החדש שלנו מורכב משני אנשים שמשתמשים בשירות שהוא מותרות, שירות שנוצר כביכול כדי להפוך את חייהם לקלים ומרגיעים יותר, אבל בסופו של דבר הופך אותם ללחוצים ומורכבים יותר.
פול גז בניוטרל.
עושה רושם שאם לא יתרחש איזה נס של תיאום אנושי, החיפוש הבלתי פוסק שלנו לייעל את החיים שלנו לא יאט לעולם, שלא לדבר על לעצור. אם כבר, המרדף לאופטימיזציה, לפרודוקטיביות, לעבודה בלתי פוסקת, יואץ.
המחירים הללו – והרציונליזציה שאנחנו עושים להם – מופרכים לחלוטין, כן? אין שום סיבה להאמין שעבודה מאומצת וקשה במשך שעות ארוכות וחתירה להתייעלות מתמדת קשורה לשיפור באורח החיים שלנו, אפילו להיפך, ובכל זאת, זה בדיוק מה שרובנו עושים.
אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה, זה ששום דבר לא מצליח *בטוב* כשאני חווה שחיקה מעודף עבודה וסטרס. לא הכשרה של הצוות, לא מכירות ולא ניהול שוטף. מה כן מאפשר לי לא להישאב ללופ בלתי נגמר? ביסוס של התשתיות ויצירה של סיסטמים שיווקיים.
למשל, היכרות עם המספרים (עלות שיווק ללקוח חדש, שווי פוטנציאלי של לקוח, אחוזי המרה מליד ללקוח, אחוזי הצלחת תהליכים וכו׳), בהירות בנוגע לתפקיד של כל אחד מאנשי הצוות, יעדים (קרובים ורחוקים) ותחומי האחריות.
חידוד תוך כדי תנועה בהסתמך על הפידבק מהלקוחות, מהשוק ומחברי הצוות ואולי הכי חשוב, השקעה באווירה נעימה ובזמן שמוקדש נטו לכיף ולמילוי מצברים. אני מגלה שזה בגדר חובה ממש, וצריך לגדול ביחד עם העסק.
או במילים אחרות, בחופשה הבאה המחשב נשאר בבית 🙂
