מה לימד אותנו מאיר שלו על סטוריטלינג?

אוף טופיק. כשהייתי בת עשרים ומשהו הייתי במערכת יחסים רצינית עם בחור שנקרא לו ל׳. אקצר לכם את הדרמה, היא נגמרה בשברון לב כפול: פעם אחת כשל׳ עזב אותי (אולי חשוב לציין, לפחות כדי לשמר את כבודי, שאני זו ששכנעתי אותו מלכתחילה שאנחנו לא עושים אחד לשני טוב ולא צריכים להיות יותר ביחד, אם כי אחרי שהוא השתכנע חזרתי בי 🙂 ), ופעם שניה, חשובה הרבה יותר חשובה ממרחק השנים; כשבושש להחזיר לי את הספר שהשאיל ממני, סרבנית השאלות ספרים מושבעת שאני, "יונה ונער" של הסופר הנערץ עלי, מאיר שלו.

עם הזמן כאבי הלב התגמדו לשאלה העקרונית, באיזה קטע ל׳ לא מחזיר לי את הספר האהוב עלי?! כדי להיות חכמה ולא צודקת, רכשתי עותק נוסף חדש, מקומט פחות שהיה גם סמן לפרק חדש שנפתח. וכן מרפי, כמובן שבערך שלוש דקות אחרי הרכישה ל׳ הואיל בטובו להשיב את הנדוניה, אבל ממילא אין די בספרי מאיר שלו שאני יכולה להחזיק על המדף. 

אהובי כבר לא ישוב, לקח את כל מה שחשוב.

כך שרה דורון טלמור, AKA ג'יין בורדו, על הסוודר האהוב שלקח איתו האהוב, וגם "הלב שלי בפנים נשבר, עכשיו תמיד יהיה לי קר." סטוריטלינג טוב מחבר בין רגעים מציאותיים וטריוויאליים להפליא ובין רגשות אנושיים גדולים שמניעים אותנו. ליטרלי. 

הספר "יונה ונער" נמכר בלמעלה מ-100,000 עותקים, ולא בכדי. הוא עוד אחת מיצירות המופת של מאיר שלו שמגלמות סטוריטלינג משובח. פרשית אהבה מופלאה שנרקמת לאיטה דרך שני שובכים של יוני דואר בזמן מלחמת השחרור.

הנה כמה כללי אצבע נבחרים שאי אפשר לפספס בכתיבה של מאיר שלו:

הסיפורים שלו חוצים זמן ומקום    

הכתיבה של מאיר שלו היא מקומית, ארץ ישראלית, חרושה בתלמיה של הארץ, אם יורשה לנו להיות מליציים. לתייג אותו כסופר אוניברסלי נשמע מפתיע ואפילו מופרך, אבל האמת היא שהספרים של שלו מתורגמים ליותר מעשרים שפות, וזוכים להוקרה בכל העולם. כנראה ש"כל אדם בכל מקום בעולם יודע מה זה בית", כדבריו. הספרים של שלו כתובים מתוך נוף הארץ, השפה העברית וההיסטוריה הייחודית שלנו, אבל זו רק התפאורה. שלו מספר שמן הסתם בחו"ל, הקוראים פחות מוטרדים מהדיוק של תיאור הקרב בסן סימון, שמתואר ב"יונה ונער", לעומת הקוראים הישראליים. אמנם הסיפור מתרחש על רקע מלחמת השחרור, אבל יונה ונער הוא בעצם סיפור על בית. כזה שיכול להיות בשובך יונים, או ברחם של אישה. 

ה- obvious: מבנה ומטרה 

מכירים את אלה שלא מפסיקים לדבר? ואתם כבר לא זוכרים למה הם בכלל התחילו לדבר איתכם ואיך איפשרתם לשיחה הזאת להתקיים? סטוריטלינג טוב, כזה שכתוב נכון יכול להיות ארוך, אבל המבנה שלו חייב להיות ברור, וכדאי מאוד שתרגישו שיש לסיפור הזה פאנץ', גם אם הגעתם אליו רק אחרי 400 עמודים. שלו כינה את עצמו "אספן סיפורים" והסביר ש"החובה הראשונה של סופר היא להרגיש שיש לך סיפור ושאתה רוצה לספר אותו". כבר בתור ילד שגדל במשפחה עם המון סיפורים הוא היה נוצר אותם, ובהמשך רשם אותם כדי שיוכל לשלב אותם בספרים. או במילותיו של שלו: סיפור שהיה כך היה. 

בצורת הכתיבה הייחודית שלו, שלו היה מתחיל בכתיבת תמונות מחיי הגיבורים, ללא סדר כרונולוגי. כדי לשמור על סיפור עלילה רציף, הוא היה מארגן את כל המידע בטבלה או בתרשים, ומסדר את הקטעים בעזרת כרטיסיות. בסוף תהליך ה"סידור" היו נזרקים לפח בערך 30 אחוז מהתכנים (!)

לא סתם העבודה נשמעת סיזיפית, שלו התייחס לכתיבה כמו עבודת כפיים. "כשבונים גשר הוא לא צריך להיות רק יפה אלא בעיקר יציב. אני אוהב ללטש ולהחביא תפרים ולשתול רמזים בצורה מושכלת".

סיפור טוב יפעיל רגשות עמוקים

הכתיבה של שלו מלאה בהומור ובאירוניה ויוצרת אצל הקוראים חוויה רגשית מהולה בצחוק ובכאב. זה לא מקרי שספרי הילדים שכתב כמו "הכינה נחמה" או "אבא עושה בושות" הם פופולריים עד היום, גם בקרב מבוגרים. אפשר להזדהות הן עם הילדה שמובכת מאבא, והן עם האבא שמנסה לעשות את המקסימום לשמח אותה. זה מצחיק, וזה נוגע ללב באותה נשימה כי בסוף אנחנו כותבים לאנשים, ומה שמפעיל אותנו, כנראה יפעיל גם אותם. 

שלו מספר שכשהתחיל לכתוב את “רומן רוסי”, ספרו הראשון, הוא ניסה להיות רציני, גירש בכוח כל התגנבות של הומור לתוך הטקסט. הוא גילה שהוא נלחם במהות הפנימית שלו, ובסופו של דבר לשמחתנו, רומן רוסי וכל שאר היצירות של שלו קיבלו מנות הומור ואירוניה גדושות. גם בספרו ”כימים אחדים” נחקק המשפט האלמותי שאומר משה רבינוביץ לבתו “המלטה זה לא עסק לנשים”. 

מעריצה מושבעת של שלו הנני מאז ועד עולם, אבל אסכים לא להסכים עם ההצהרה שנתן באחד מראיונותיו האחרונים: ׳נטיות הלב שלי בילדותי היו לכיוון הזואולוגיה ועד היום אני מצטער על שלא נעשיתי זואולוג׳.
אני ממש לא מצטערת על זה, מניחה שגם אתם לא. 

יהיה זכרו ברוך.