על טונה שמעתי בפעם הראשונה לפני משהו כמו שנה וחצי, לגמרי במקרה. עד אז ראפ ישראלי היה מבחינתי בגדר הדג נחש, או במקסימום שבק ס׳. נצ׳י נצ׳, כהן ומושון ועוד אי אילו פרחי ראפ מעודכנים קצת יותר, תויגו אצלי כ׳מוזיקה של צעירים׳ והעדפתי לדבוק בקנדריק למאר אהוב ליבי. עם זאת, ביום בהיר אחד באחת מריצות הבוקר, ספוטיפיי הציעו לי להאזין ל׳גם זה יעבור׳ של טונה, ומה אפשר לומר. המילים… המילים… אם הייתי בת עשרים ומשהו זה כנראה היה השיר שהיה מפלח לי את הלב.
התחלתי לחפש עוד מהטוב הזה, ודרך יא׳2, סחרחורת, ועד לסמוראי של פלוטניק, חתולים של ג׳ימבו ג׳יי ולקינוח יצירת המופת של שם טוב האבי, לאט לאט נחשף לי עולם שלם של יוצרים בחסד, אינטליגנטיים, שנונים, ערכיים, מקוריים. אני נהנית מכל מילה שלהם עם קצת יותר משמץ של קנאה על כך שלא אני כתבתי את זה בעצמי.
כרטיסים להופעה המשותפת של טונה ופלונטיק לא הצלחתי להשיג, אבל על הדרך שלהם חייבים לדבר רגע.
עמוד שדרה דורש סיבולת
טונה ונצ'י (וג'ימבו וישי סוויסה ואיציק פצצתי ושאר החבורה) התחילו כיוצרים אנונימיים, ויותר מזה "הופעות מול אף אחד והתעלמות מוחלטת של הרדיו." כמו שאמר בבהירות חותכת ומדהימה ליאור נויפלד, ושיתפו ב"סטטוסים מצייצים".
היפ הופ וראפ ישראלי עם טון אישי שמושתת בפתח תקווה ובחוויות רגשיות של תקיעות, ומאבק במערכת הקונפורמיסטית, הם לא ה-go to של גלגלצ. הם בטח לא היו פופולריים בנוף האהוב של עידן רייכל, עידן עמדי, ואברהם טל. כולם יפים ונכונים, ומדברים על הדברים הנכונים.
אז מה עושים כשאתם שונים בנוף? או במילים אחרות, כשאתם קצת מוזרים?
חלק גדול מבניית אסטרטגיה עסקית היא לייצר נקודת בידול, אבל מה אם אתם נבדלים מדי? איך בונים עסק כשהמוצר פשוט לא קיים בנוף?
זאת הסיטואציה שפלוטניק, טונה ושות' התמודדו איתה. שנים.
והם לא עשו את זה בקור רוח, ובטח שלא בצורה קולית ורגועה. להיפך, הם שילבו את הביקורת שלהם בטקסטים, בלחנים הבועטים, בראיונות ובעשייה. לנרמל את הנישה שלהם זו הייתה שליחות, ו-90,000 צופים שהגיעו לסבב ההופעות האחרון, הצביעו ברגליים שהמסע שלהם סוף סוף נושא פירות.
להיות חדשניים זה ממש לא דבר רע, ההיפך הוא הנכון. אבל זה קשה. זה לאסוף אליכם לאט ובזהירות לקוח אחר לקוח, מעריץ אחר מעריץ, שיעריך אתכם על הכנות, האותנטיות, ועל זה שאתם אומרים את מה שלא "יפה", "ראוי" ונעים. אבל עדיין, גם אותו צריך לשמוע.
עיין ערך תחתוני מודיבודי שמספרים על דם, על כאבי מחזור ועל דברים "מכוערים" אחרים, בניגוד למותגי היגיינה נשית שצובעים את הנוזלים בסגול וכחול ומציגים נשים שמחות וספורטיביות בימי המחזור החודשי. באמת כאילו?
ונסיים בביקורת המלאה של ליאור נויפלד, כי אי אפשר לשחזר את השלמות הזו:
"אי אפשר לזייף שמחה. אי אפשר גם לזייף צניעות. שני אמנים שלא שוכחים מאיפה הם באו, הופעות מול אף אחד והתעלמות מוחלטת של הרדיו. והם מעריכים כל שנייה על הבמה.
אי אפשר לזייף מקצוענות. ביצועים מעולים, ניר דנן וישי סוויסה מאחורה, מוזיקאים הבסט של הבסט, הכל בול, על הוואן. ביצועים כאלה שגורמים לך לרצות ללכת שוב להופעה הזאת, אפשר כבר מחר…
ואי אפשר לזייף הצלחה. 90,000 איש רואים אותם השבוע בסדרה של 6 מופעים. זה כמעט אחוז שלם (!!!) מכלל האוכלוסיה. זו כבר לא הופעה, זה משאלת עם.
למי שעדיין לא מבין. זה לא הדבר הבא. זה זה. אי אפשר לזייף דבר כזה."
אם גם אתם לא מזייפים, בואו נחשוב על איך נכון לספר את הסיפור שלכם לאורך המסע.
